תולות את מפתחות הכנסת 

עוד ועוד שמות ישנים וחדשים מצטרפים מדי יום למירוץ לכנסת ה-19. מה יש שם במשכן הכנסת שמושך אליו כל כך הרבה אזרחים?

להיות אחד מ-120 "נבחרי העם" היא עבודה קשה ולא מתגמלת. הקונספציה שניתן להשפיע באופן הופך עולמות היא על פי רוב שגויה ורצופה בעיות רבות. אל תבינו לא נכון – ניתן להשפיע והרבה, אבל העולם הפוליטי לא פשוט בכלל. עיתונאים, אנשי צבא, דיפלומטים – כל אלה ואחרים לא ימצאו את מקומם באופן פשוט.

המשאבים אפסיים, המינויים נקבעים בחדרי חדרים ומוגבלים במספר. נכון, כל הוועדות חשובות. נכון, כל אחד יכול להניח הצעת חוק. ובכל זאת, השינויים שעליהם כולם מדברים לא יכולים להעשות בוועדה לזכויות הילד. כמה כבר יושבים בוועדת הכספים, כמה מתמנים לממשלה? ידוע לכם כמה כוחות, מאמצים ופשרות דורש קידום של חוק בודד? ידוע לכם שהמאבק לחקיקה הוא בכל שלב ושלב מהאישורים שעל החוק לעבור?

בספר שלי "חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל" מובאת למעשה סקירת תולדותיה של הכנסת. מתועדת בו פעילות של עשרות הנשים שכיהנו בכנסת, כעשרה אחוזים ממי שישבו בכנסת מאז ומעולם. הן מגיעות מרקעים אידאולוגיים שונים וממוצא דמוגרפי שונה.

מבלי להתכוון, בספר נוצרה תמונה מלאה של פעילות הכנסת לאורך כל שנות קיומה ועד ימינו. משכך, מעניין לראות מי היו הנשים שבחרו להתפטר מהכנסת ומה היו הסיבות שהובילו לכך. לא מדובר בנשים ש"פרשו מן החיים הפוליטיים" ולא התמודדו שוב (גם שם יש לא מעט פלפל), אלא במי שקמו בוקר אחד והגישו מכתב התפטרות.

למעלה מתשעים נשים כיהנו בכנסת. בספירה של כל כהונת כנסת ככהונה בודדת, מדובר ביותר ממאתיים כהונות של נשים חברות כנסת סך הכל (246 ליתר דיוק). בים המספרים הזה, רק עשר פעמים בחרו חברות כנסת לתלות את המפתחות.

הלכתי ובדקתי מי היו ומה הסיבות. פייר, התאכזבתי. ציפיתי לעזיבה אידאולוגית, ציפיתי לתקווה כלשהי. המקרים הללו בודדים. הנה תיאור המקרים:

1. יהודית שמחוני (1951) – שמחוני, נציגת מפא"י, ביקשה לפרוש על מנת להתפנות לטיפול באביה הקשיש ורעייתו. ההחלטה הסופית נתקבלה על ידי בן-גוריון בכבודו ובעצמו ובנימוק שכיבוד הורים חשוב יותר מכהונה בכנסת.

2. צפורה לסקוב (1955) – לסקוב, נציגת אחדות העבודה, מוקמה שמינית ברשימת המועמדים ולא ציפתה להיבחר. עם קבלת התוצאות ביקשה לפרוש באומרה כי היסוד לעבודה ציבורית הוא בעבודתה המקצועית כאחות רפואית.

3. סנטה יוספטל (1956) – יוספטל, נציגת מפא"י, ביקשה שלא להיבחר לכנסת. בניגוד לרצונה ושל בידיעתה, דוד בן-גוריון שינה את רשימת המועמדים לשם הבטחת ייצוג ל"אישה נציגת הקיבוצים". יוספטל ניסתה, הייתה חברה פעילה בוועדת הכלכלה, וכעבור שנה החליטה להתפטר ולגשת לפעילות "מעשית יותר" כהגדרתה.

4. גולדה מאיר (1974) – מאיר, נציגת מפלגת העבודה וראש הממשלה, התפטרה על רקע פרסום דו"ח החקירה של ועדת אגרנט לבירור התנהלות מלחמת יום כיפור. מלבד המלחמה והלחץ הציבורי, הייתה בת 76 וסבלה מבעיות בריאותיות.

5. אורה נמיר (1996) – נמיר, נציגת מפלגת העבודה ושרה מכהנת, נבחרה במקום נמוך מבעבר ברשימת המועמדים לכנסת ה-14. היא בחרה להתפטר מהממשלה ומהכנסת ולהתמנות לשגרירת ישראל בסין ובמונגוליה.

6. דליה איציק (2006) – איציק, נציגת מפלגת העבודה, התפטרה על רקע הקמת מפלגת קדימה ולצורך העמידה בסעיפי החוק שקובעים כי לא ימונה אדם לשר בתקופת ממשלת מעבר אם לא התפטר קודם לכן ואין במינויו מראית עין של שוחד פוליטי. לבסוף לא מונתה לשרה ונבחרה מחדש לכנסת ה-17 כעבור שבועות ספורים.

7. סופה לנדבר (2006) – לנדבר, נציגת מפלגת העבודה, התפטרה על רקע הבחירות לכנסת ה-17 והחלטתה להתמודד בהן במסגרת מפלגת ישראל ביתנו.

8. ארנה אנג’ל (2006) – אנג’ל, נציגת מפלגת העבודה, נכנסה לכנסת במפתיע כמחליפתה של סופה לנדבר (בעקבות ההתפטרות שבסעיף 7). מתוקף היותה מנכ"לית חברה ממשלתית-עירונית, ביקשה את חוות הדעת של היועצת המשפטית לכנסת ובהתאם להמלצתה ולשם טוהר המידות ומנהל תקין, הודיעה על התפטרותה.

9. יולי תמיר (2010) – תמיר, נציגת מפלגת העבודה ושרת החינוך היוצאת, ביקשה לפרוש לאחר שנת פעילות באופוזיציה ועל רקע הצעה להתמנות לנשיאת מכללת שנקר.

10. ציפי לבני (2012) – לבני, נציגת מפלגת קדימה ויושבת ראש האופוזיציה היוצאת, התפטרה מהכנסת על רקע החלפתה בראשות המפלגה וסיום תפקידה הממלכתי.